הציפייה המופרכת שמדינה תילחם למען מדינה אחרת נעשתה הנחת יסוד כה עמוקה בעולם, וכולם מופתעים ומאוכזבים מהעדר ההתערבות של מדינות נאט”ו, ארה”ב והאו”ם למען אוקראינה המותקפת.
יצאתי לבדוק, מתי נלחם עם אחד למען עם אחר? מה המוטיבציה של חייל לצאת להסתכן עבור מדינה שאינה שלו?
ובכן, כשזה קרה וארה”ב שלחו חיילים להילחם במלחמות זרות כגון וייטנאם, צמחה כנגד זה תנועת ההיפים השואפת לשלום ורואה בכל מלחמה שהיא דבר רע בהכרח. אני מבינה את מייסדי התנועה, שנשלחו על ידי ממשלתם למען אינטרסים ואימפריאליזם אמריקני, שאין להם שום דבר עם הגנת המולדת. הסיבה היחידה למענה חייל אמור להילחם זה למען הבית שלו, המדינה שלו. כשאנשים צריכים להרוג ולאבד חברים עבור אינטרס של הממשלה, זה עפעס מרגיש מטרה רחוקה ולא חשובה, וממילא קמות תנועות שלום, שכל מיני טיפשים אצלנו אימצו בלי ההקשר והביאו עלינו אסונות כמו אוסלו.
בעידן הפוסטמודרני בו הרלטיביזם שולט וכל דוגמנית אצה להנפיק אמירה של “שני הצדדים” בכל סכסוך, הטיעון הזה רק מתחזק יותר. אם אין דרך אובייקטיבית לדעת מי צודק, הדבר הנכון הוא שכל אומה תילחם עבור עצמה, ושאר האומות מוזמנות לשבת בשקט ולא למהר לכפות הפסקת אש על אחד הצדדים. אותו האו”ם שמפקיר את אוקראינה וסוריה, מוזמן לשבת בשקט כשאנחנו מגנים על עצמינו ותוקפים את עזה.
כמובן, שלטעמי יש דרך לדעת מי צודק ויש טוב ורע בכל סיפור; אולם, גם ידיעה של הטוב והרע לא בהכרח גורמים לנו להילחם למען עם אחר. הכורדים הם מעריצי ישראל והם היו הצד הצודק מול דאעש, ובכל זאת לא שלחנו להם תגבורת וחיילים, וגם לא הצלנו את היזידים. ולא רק מדינה קטנה כמונו, אלא גם המעצמות השאירו את העמים הללו להיאבק לבדם.
חיילי האו”ם בסוריה ברחו כשאסד תקף, כי הגנה של עם אחר היא בפשטות לא עניין מספיק כדי להיהרג עבורו. למדנו את זה בשואה ולמרות זאת אנחנו מופתעים כל פעם מחדש איך המעצמות מפקירות עמים לגורלם הרע, אלא אם כן לעמים הללו יש קצת מזל ונפט בשטחם.
אוקראינה הסתכנה עד כדי אובדן קיומה כשוויתרה על הנשק הגרעיני, וטוב יעשו השמאל אצלנו אם ילמדו מכך להפסיק לסמוך על ערבויות אמריקאיות/ בינלאומיות כלשהן, וכל שכן שיפסיקו לנפק אמירות מופקרות כמו “לא נפעל באיראן בלי אישור אמריקני”. כל אומה צריכה לדאוג לביטחונה, כל אומה שיש לה שכן תאב מלחמה /כוח/ שנאה אסור לה לוותר בכהוא זה על שטחים, נשק ומשאבים. אסור להיכנע ללחץ בינלאומי בנושא, לעולם. המערב באופן קבוע פועל כמו בהסכם מינכן מול היטלר, פייסנות וליקוק לבריון התורן תוך הקרבת המדינה החלשה, מתוך חשיבה עקומה שזה מה שיביא שלום. זה לא הביא שלום מול היטלר, זה לא הביא שלום עם איראן, וזה לא הביא שלום עם עראפת. הקרבת קרבנות לדיקטטורים רצחניים רק מגדילה את התיאבון שלהם, ופוטין לא שונה מכל מנהיג תאב כוח אחר. שטחים לעראפת הגבירו את הטרור, שטחים לפלסטינים בעזה מסכנים אותנו עד היום, וכל כניעה שהיא לצד של הרעים תגרור עוד רוע, עוד מלחמה ועוד הרוגים.
כן, זה עד כדי כך פשוט.
תגובה אחת
[…] אם אין אני לי – מי לי […]