האצולה המשפטית בלחץ.
פתאום, אחרי שנים רבות שסדרי החיים החברתיים השקטים והשלווים נשמרו על כנם, האריסים החלו במרד. ומרד, כך יודע כל אציל נבון מימות עולם ועד ימינו אנו, הוא האיום הגדול ביותר על המעמדות הגבוהים, הנבונים והמשכילים.
האצולה המשפטית מכירה היטב את הפתגם העתיק: אם האצילים לא יהיו תלויים זה בזה, הם יהיו תלויים זה על יד זה, ככל הנראה בכיכר העיר. ולכן, הדוכסית הנוכחית עשתה מעשה, ירדה מארמונה המפואר, וכתבה לפשוטי העם מכתב ישיר ותקיף, להעמידם על טעותם. ואולי גם להעמידם על מקומם.
וכך כותבת כבוד הדוכסית לחבר הכנסת אמסלם, שהעז ברוב חוצפתו לקרוא תיגר על האופי של השלטון הבלתי מעורער של בני הטובים: “הגענו רחוק בחיים, אני ואתה – אני לבית המשפט העליון ואתה היית שר בישראל והיום חבר כנסת”. כן כן, שניהם הגיעו רחוק. רק את ההבדל הקטן שכחה לציין הנשיאה העליונה – אמסלם נבחר על ידי העם, ואילו היא קודמה באופן טבעי שכזה, על ידי חבריה להיכלות הצדק, מבלי שמישהו שאל לדעתנו. זכות השלטון שלה עלינו היא בחסד האל אלוהי המשפט, לא משהו שצריך להסביר.
פרשת אתי כרייף – הוויכוח התקשורתי משכיח מאיתנו את המציאות העגומה
גם המסלול המשותף שלהם במעברה, עליו כתבה הנשיאה הגדולה, הוא לא כל כך דומה, וזאת בלשון המעטה. בזמן שאמסלם גדל בקריית יובל הירושלמית, שכונה שהייתה ידועה באותה תקופה בעוני ובפשיעה שבה, גדלה גבירתנו הנשיאה בהרצליה המתפתחת. אולי היו כמה אמסלמים בהרצליה, כפי שמעידה הוד מלכותה, אבל בקריית יובל של אמסלם ספק גדול אם היו מבני משפחת חיות והדומה לה. רובם, כנראה, גרו במרחק כמה קילומטרים משם, ברחביה הפסטורלית, שכונתם של שופטי עליון רבים לאורך השנים. אמסלם, אגב, שירת כמפקד טנק בשריון, ואילו חיות נהנתה משירות צבאי בלהקת פיקוד המרכז, אשר בו אחוז המשרתים שאינם יוצאי מדינות אשכנז היה חד-ספרתי.
הדוכסית מספרת על כך שהיא “בהחלט נהנית לשתות לפעמים כוסית של ערק טוב עם המשפחה והחברים”. כלומר, כאשר היא באה להתגונן בפני ההאשמה שלה ושל חבריה באליטיזם המלא בגזענות כלפי יהודים יוצאי ספרד והמזרח, האריסים חסרי הייחוס, היא מוצאת לנכון לספר שגם היא נהנית מכוס עראק טובה, ממש כמו שהם עושים שמה בשכונות המפוקפקות שלהם בשעות הלילה המאוחרות. כן כן, זה מה שעושים כל האריסים המזרחים – נהנים מכוס עראק טובה בסוף יום עבודה מפרך. היא ממש משלנו, כיצד אינכם מבחינים? בדיוק כמו האצילים שהיו מגיעים אחת לעונה לפקח על עבודתם החקלאית של האריסים, ובכך קיבלו את “הזכות החוקית” לרוב היבול.
אבל הדוכסית שתחיה שוכחת לספר לנו מי זה המשפחה והחברים שהיא מתפנקת איתם ביחד על כוס עראק בערבים הקרים של ירושלים. כי החברים הם, איך לומר, לא ממש אמסלם ושאר הנתינים הפשוטים. אם רק נבדוק את הרכב בית המשפט העליון שהיא עומדת בראשו, בנקל נבחין כי כמעט תמיד נבחרים לשם אלו אשר דם אצילים זורם בעורקיהם. ניקח למשל את קודמיה בתפקיד הנישא של ראש המערכת המשפטית בישראל, מיום קום המדינה ועד זמננו: זמורה, אולשן, אגרנט, זוסמן, לנדוי, כהן, שמגר, ברק, בייניש, גרוניס, נאור, ועכשיו היא, הגברת חיות. כולם יוצאי אירופה, ללא יוצא מן הכלל. זה לא שמישהו תכנן, כן? פשוט ככה יצא.
אבל הדוכסית יודעת לדבר אלינו ישר אל הלב. האריסים הכפריים האלה, קצת רגש והם מיד נרגעים. אם היא רק תספר לנו על כוס העראק המענגת, מיד נשכח מהנתונים. אפילו לא נשים לב שמתוך 13 שופטי העליון הנוכחים, רק אחד אינו אשכנזי – וזה פשוט בגלל שהוא ערבי. אפילו יוצא עדות המזרח אחד לתרופה לא נמצא שם, כנראה כולם מטומטמים; במקום לעבוד קשה במעלה הפרקליטות והיכלות הצדק – רק שותים עראק כל היום, המסכנים.
אבל זאת עלייך לדעת כבוד הנשיאה: כל האצילים בסוף נופלים. כך היא דרכו של עולם. כך היה בכל הדורות וכך יהיה, בעזרת השם, גם בעתיד. כי תמיד מגיע היום בו האריסים מבינים שהם הרוב, ושמגיע להם לבחור את מנהיגיהם, מבלי איזה אציל נאור שיציל אותם מעצמם. ואם החלטת לפנות אלינו ישירות, אז כנראה שמבעד לענני העראק המערפלים, גם את יודעת, הוד מלכותך, שהיום הזה קרוב מתמיד.
