כשהתחלתי לחזור בתשובה תוך כדי הצבא לא הייתה לי משנה רוחנית מסודרת, למדתי מכל הבא ליד גם כשההדרכות הובילו לסתירות בחיי, היה לי צמא מאוד גדול והייתי בדרך להגיע לבלבול רוחני גדול. כשהשתחררתי מהצבא מיד הלכתי ל’מכון מאיר’, מקום שעוזר לבעלי תשובה לבנות את בניין האישיות התורני. המליצו לי ללכת לשיעוריו של הרב יהושע צוקרמן (זצ”ל) ונפשי נקשרה בנפשו. הוא עזר לי לעצב את נפשי ובנה בתוכי בניין אמונה.
אני רוצה לשתף אתכם בעקרונות החשובים שהרב לימד אותי, לדעתי הם נצרכים לדורנו, ולי ברמה האישית הם הקנו ‘חיסון רוחני’ מכל מיני בלבולים תרבותיים. אבל לפני כן הקדמה קצרה.
בדורנו יש מגוון גדול של אידאולוגיות מערביות מודרניות ופוסטמודרניות, לרוב הם מסתיימים ב’יזם’- ליברליזם, איניבידואליזם, פמיניזם, אקולוגיזם ועוד. מה שמפתה באידאולוגיות האלו, שהן מעלות על נס אידאליים שנראים מאוד חשובים ויפים- כמו ערך החירות, שחרור האשה מדיכוי, דאגה לאיכות הסביבה ועוד. אבל הבעיה באידאולוגיות האלו שהן אינן מקיפות את כל המציאות ולכן ערך אחד עלול לפגוע בערך אחר. למשל אדם שטוען שערך החירות שלו הוא הכי חשוב- עלול לפגוע בזכויותיהם של אחרים, אשה שטוענת ששחרור האשה מדיכוי זהו הערך הכי חשוב עלולה לפגוע בזכויותיהם של גברים ועוד. אנשים שלא קיבלו תורה לרוב נוהים אחר התנועות האלו, אך בלי מאור התורה הדבר עלול להביא לחוסר איזון ופגיעה בערכים אחרים. מי שעשה לי סדר בחיים עוד לפני שהכרתי את התנועות האלו, זה הרב צוקרמן זצ”ל.
בשיעוריו הראשונים, גם למגזר ה’חילוני’, הוא קודם כל לימד אותנו מהי אמונה. “אמונה היא וודאות” נהג לומר, וכדי להמחיש את הדבר הוא נתן דוגמא “שאדם וודאי בחייו”, כמו שאדם וודאי שהוא חי ולא בגלל שהוא חושב שהוא חי לכן הוא חי, כך וודאות החיים, זוהי האמונה- ‘להאמין את החיים’. לא השכל והמחשבות יוצרים את החיים אלא ישנה הופעת חיים ואנחנו ‘מאמינים אותם’. מאחר ואמונה היא ‘לחיות את הדבר’ יש לומר ‘להאמין את’ ולא ‘להאמין ב..’. זהו השלב הראשון כדי לקבל מושג על חוש האמונה הטבוע בנו. הרעיון הזה מדבר אל אנשים שאוהבים את האינדיבידואליזם והחירות האישית, אך זה לא מסתיים שם. לאחר שהאדם מאמין את חייו הוא צריך להאמין את הוריו, להיות קשור להורים שלו. כאשר היו לתלמידים ספקות באמונה הרב קודם כל שאל “האם אתה משתף את ההורים שלך?” הוא נהג לומר שאדם לא ‘יודע’ שיש לו הורים רק כי הדבר כתוב בתעודת הזהות, אלא שהוא ‘מאמין את הוריו וודאי בהם’. התובנה שאני לא אינדיבידואל מנותק מהעולם אלא יש לי שורשים, יש לי משפחה ואני רוצה גם להקים משפחה שמורכבת מאבא ואמא (פמיליזם). לאחר שאדם מאמין את הוריו, הוא צריך ‘להאמין את עמו’, להיות קשור לעם ישראל, להאמין שהוא חלק מקולקטיב לאומי שיש לו צביון. הדבר מביא לאהבה לעם ואהבה לכל יהודי ויהודי. אידיאל זה שונה מהפשיזם, משום שהפשיזם מוחק לעיתים את הפרט וגם מוחק לעיתים תרבויות אחרות, אך הלאומיות הישראל גם מכבדת את הפרטים באומה וגם מכבדת עמים אחרים ורוצה להיטיב להם. רק אחרי שלבים אלו אדם יכול להאמין את ה’ בצורה בריאה ולקיים מצוות באופן שלם.
הסדר כאן מאוד חשוב- קודם אדם צריך להאמין את עצמו, לאחר מכן את הוריו ולאחר מכן את עמו ואת ה’ יתברך. במגזר ה’חילוני’ יש כיום גישה רב תרבותית בה עושים סדנאות של הכרת כל הזהויות השונות בחברה הישראלית כדי שאדם יבחר איך לעצב את חייו כאילו הוא באו”ם שמשקיף על כולם, תחת הסיסמא ‘האחר הוא אני’. הביטוי הזה הוא הפך האמונה והוא מכניס לאדם ספקות. כי אדם צריך להאמין קודם כל את עצמו. כמובן, הוא יכול להבין את האחר, אך לא ‘להאמין אותו’. גישה זו יוצרת אנשים חסרי זהות וחסרי עמוד שדרה, שלא מחוברים לעצמם ולעמם. וכך כותב הרב קוק: “באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני אין הוא, וקל וחומר שאין אתה”. במקומם, יש לפתוח שיעורים וסדנאות לאמונה למגזר הדתי וה’חילוני’, ללמד בהם שהתשובה הראשית היא שהאדם יאמין את עצמו ונשמתו, ולבנות בקרבו זהות יהודית.
