הכיור – הכלי החריג
הציווי על בניית כלי המשכן נמצא ברובו בפרשת תרומה, ורק שני כלים הוחרגו מכך: מזבח הקטורת והכיור. בסוף פרשת תצווה בא הציווי על מזבח הקטורת, ובפרשתנו בא הציווי לעשות כיור. אם כן הכיור הוא הכלי האחרון. אך זו לא החריגות היחידה של הכיור. בניגוד לכל הכלים בהם התורה נתנה מידות – לכיור אין מידות! בשום מקום לא הובאה הגבלה לגובהו או רוכבו של הכיור, ואכן בספר מלכים אומר הנביא ששלמה המלך ייצר כיורים גדולים מאד. חז”ל מציינים שהכיור נעשה מה”מראות” שבעזרתן היו נשות ישראל מתקשטות לקראת בעליהן – ובנדבת ליבן הביאו אותן למשכן. אף אחד מכלי המשכן לא זכה לייחוס מאיזה תרומה הוא בא וכל שכן שלא ייוחס ליופי נשי בפרט. אכן חז”ל מספרים לנו שבשעה שהביאו הנשים את מראותיהן למשה הוא נמנע מלקבלן – עד שאמר לו הקב”ה “אלו חביבין עלי מהכל”. גם מיקומו של הכיור הוא חריג – “בין אהל מועד ובין המזבח”. הוא “בין לבין”, אין לו מקום ברור. ויש אומרים שבזמן בית שני הכיור נעשה עם “מוכני” (גלגלת) שהפכה אותו לנייד.
אולם נראה כי הדבר הבולט ביותר בכיור לעומת כל הכלים הוא בעובדה שהוא עגול, לעומת שאר כלי המקדש שהם מרובעים. למזבחות, לשלחן ולארון הברית צורה ריבועית. גם המנורה (לרוב הדעות) הייתה בעלת קנים ישרים, ולא עגולים כפי שמקובל כיום בציורים. כמובן, אף לוחות הברית היו בצורת ריבוע של ששה טפחים על ששה טפחים. רק הכיור – עגול. מה טעם הדבר.
הרעיון המדהים של ר’ משה פיינשטיין
אני רוצה לעמוד על שורש הדברים דרך רעיון מדהים של הגאון ר’ משה פיינשטיין. הוא מבסס את דבריו על דברי הירושלמי ש”אין מרובע בבריות”. בשלוש מקומות חוזר הירושלמי על הביטוי הזה (מעשרות פ”ה, נדרים פ”ג, שבועות פ”ג). ומסביר ר’ משה: “דהיינו דהקב”ה ברא את עולמו ככדור עגול, אין בו קצוות. אבל באדם ובחיי התורה דעו הכל מרובע דייקא. כלל מצוות התורה ניתנו בתחומים מדויקים. המזבח נעשה בריבוע. קרנותיו מרובעין. ותפילין נעשים בריבוע, דהיינו בקו מתוחם וחד רבוע בקצה מבורר באין כמותו. אחרת נפסל הכל… כשם שאין מרובע בבריאה כך אין עיגול בתורה” (חידושי רבנו הגרי”מ, תורה ח”ב עמ’ לה).
החכמה שייכת לעולם הריבועים. הכל מדויק וחד. המהות של החכמה היא בכך שיש לה “פינות” וגבולות. לכן כל התורה וכל חיי האמת מיוחסים למרובע. גבולות הר הבית ת”ק פרסה על ת”ק פרסה. הקודש חייב להיות מבורר. לעומת זאת הטבע הוא זורם, חי ועגלגל.
רעיון זה מחזיר אותנו לכיור, ומחדד את ההבדל המהותי בינו לבין שאר כלי המקדש. כלי המקדש משמשים ככלי-עבודת-הקודש. הם חייבים להיות מרובעים. לעומת זאת הכיור איננו כלי עבודה אלא כלי הכשר-לעבודה. במובן זה הכיור קרוב יותר אל הטבע. המראות שעל ידן הנשים התייפו והעמידו את צבאות ישראל היוו את ה”חומר” היסודי של הכיור. כשם שהן העלו את היופי וההנאה החושית לתכלית של העמדת הדורות – כך הכיור הוא ה”מחבר” את הטבע אל הקודש. כמו הטבע גם הוא עגול, נייד, ללא גבולות מדוייקים – ולכן דווקא הוא יכול לקחת את הידיים והרגליים, כלי המעשה – והכשירם לעבודת הקודש. זו הסיבה שהוא הכלי האחרון. מעין שלשלת ארוכה שיורדת משמים לארץ – כך משלשלת הקדושה מארון הברית, הכלי הראשון – ועד הכיור, הכלי הארצי והאחרון.
רוח ההלכה והמשטר ההלכתי
הבנת תפקיד “הכיור” יכול לעזור לנו בהבנת ערך “רוח ההלכה”. מושג זה סובל מחוסר פופולאריות בציבורים רבים. גמישותו וחוסר בהירותו – משווים לו מעמד נמוך. מבחינה שכלית הרבה יותר נח לייצר נתק בין משטר הלכתי ברור ו”מרובע” לבין הנהגות תורניות וערכים יהודיים גמישים ועגלגלים. הכיור בא לחדש לנו בדיוק את הנקודה הזו. יש כלי שיכול לסבול גדלים שונים. הוא לוקח את המראות הנשיות, כוחות החומר ונטיות הלב, והופך להיות מכשיר לעבודת הקודש. נכון שעבודת הקודש עצמה מיוסדת על החכמה העליונה, אך גם לטבע יש מגע עמה. לפני שהכהן מתחיל את עבודתו הוא חייב לטהר את ידיו ורגליו על ידי הכיור. כהן שעבד במקדש ללא קידוש ידיים ורגליים – עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים. . הכיור העגלגל, הנייד שאין לו גודל קבוע הוא חלק מהמקדש. כך בדיוק “רוח ההלכה” – היא חלק מההלכה עצמה.
הרב בנימין טבדי הוא רב קהילה ברעננה, ראש בית מדרש “לשמה” להכשרת רבנים, וראש תכנית הכשרת רבנים באיגוד רבני קהילות.
