שלשה אנשים עמדו בפני קטסטרופות אפיות. נח עמד בדור המבול, אברהם ראה בכיליון סדום ועמורה ומשה כמעט שראה בהשמדתם של ישראל. הזוהר הקדוש מדבר על שלשה אישים אלו ומבדיל ביניהם – נח לא התפלל על בני דורו, לעומתו אברהם התפלל עבור אנשי סדום על אף רשעותם אך תלה את הדברים בזכות הצדיקים שבמקום. שניהם לא הצליחו במשימה. משה רבינו למד מניסיונם, התפלל במסירות נפש עד שאמר “מחני נא מספרך אשר כתבת”, והצליח. העם ניצל.
כיצד הצליח משה רבינו במקום בו נכשל אפילו אברהם אבינו איש החסד?
ההבדל המהותי בין השניים היה התפקיד שייעדה להם ההשגחה העליונה. אברהם הוא ראש שלשלת האבות שלנו. אבות מורישים לבניהם גנטית, וכן דרך החינוך, את תכונותיהם, ואכן מאברהם אבינו ירשנו כאומה, וממילא כיחידים, את תכונות האופי המהותיות שלנו. סימניה של אומה זאת: ביישנים רחמנים וגומלי חסדים; הביישנות יסודה ביראה של יצחק, הרחמנות ביעקב והחסד – באברהם. בראש התכונות הלאומיות של ישראל עומדת האהבה האינסופית של אברהם לכל הנבראים, גם אלה שמחזיקים באידיאולוגיה שהיא האנטיתזה של אברהם. משה הוא לא חלק מ”משפחת אבינו”, משה רבינו הוא בפשטות הרב שלנו, מוסר התורה. במובן זה “יפה כח הבן מכח האב” במובן של “יפה כח הבן יותר מכח האב”, משום שהתורה היא סם החיים. משה קיבל ויטמין (ויטאליטי – חיים), חיזוק של הטוב שנמצא בו. וגם במובן של “יפה כח הבן מתוך כח האב”, רק בגלל הבטחת ה’ לאבות הקדושים ובראשם לאברהם – “ואעשך לגוי גדול” יכול היה משה להגיע למעלה זו.
המילים “מחני נא” הן מהמילים הנוקבות ביותר בתורה. במבט מעמיק, התורה אינה ספר של עולם הזה אלא תכנית בריאת העולמות כולם. כאשר משה מוכן להימחות מעל ספרו של ה’, הוא בעצם מוכן שנשמתו תימחה מהעולם הזה ומהעולם הבא כאילו לא הייתה. כיצד הגיע למעלה זו?
הרב חרל”פ בספרו “מי מרום” מתאר את הנקודה בה משה נתעלה כל כך עד שהיה מסוגל לומר כך. משה היה “איש האלוהים”, הגמרא אומרת: מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלוהים כביכול. הביטוי הזה מתאים לאדם שממצע כביכול בין שמים לארץ ומקבל תורה מסיני ומוסר אותה לעם ישראל. אך לאחר שעלה להר סיני במתן תורה, שהה בו ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתיה, גבר על מלאכים וקיבל את התורה הקדושה, נתבטלה מדרגת האיש שבו, ישותו נעלמה בתוך הענן המכסה את ההר. לכן טוען העם – “זה משה האיש לא ידענו מה היה לו”, אם איננו איש מה יחבר בינינו ובינו.
בפירושם של בעלי התוספות על התורה מצויה אמירה שזוקקת עיון. הם אומרים: בגלל שאמר משה “מחני נא”, נמחה שמו מפרשה שלמה בתורה; בפרשה הקודמת, פרשת תצוה, לא נזכר שמו אפילו פעם אחת. אך אם מסירות הנפש של משה מבורכת, מדוע קיבל עליה עונש?
המילה מחייה נמצאת בתורה גם בפרשיית סוטה. שם נמחה שם ה’ על המים כדי להביא שלום בין איש לאשתו. אך המחייה על המים איננה רק מחיקת הקלף, זהו הקטע החשוב פחות לכאורה. המים שלתוכם נמחה השם הופכים להיות מים שיש בהם קדושה וסגולה מטהרת. השם נמחה אל המים והם הופכים להיות משהו אחד.
נכון להסביר שזה בדיוק מה שקרה למשה – הוא לא איבד את ישותו, אלא התאחד עם התורה, נמחה לתוכה כביכול. כך פרשה שלמה בתורה מדברת אליו ואין צורך להזכיר את שמו, משום שהוא כל כך חלק מהתורה: “ואתה תצוה”, “ואתה תדבר” וכו’. משה קישר עצמו כל כך עם האלוהות, עד שהרצון של משה ושל השם (שימו לב לכך שאלו אותן אותיות בסדר חוזר) הפכו אחד כמו רפלקציה במים. זוהי מדרגה שרק התורה יכולה לתת, היא הופכת את האדם הדבק בה להיות חתיכת תורה, “ובתורתו יהגה”.
הרב טל שאוליאן הוא רב קהילת מחזיקי תורה בבת ים, ר”מ בישיבה הגבוהה נתיבות ישראל וחבר איגוד רבני קהילות.
