היה בה המון כאב והמון אהבה.
שנה חלפה מאז נפטרה מרים צחי, מי שהייתה צלמת עיתונות ייחודית. בזמן שבעיתונים הראו תמונות עוינות ומעוותות על המתיישבים, מרים,הביאה קול אחר. בנוכחותה עם המצלמה, בכל מקום- בגוש קטיף וצפון השומרון לפני העקירה, בעמונה, ובמאחזים הצליחה לשמש שופר להתיישבות הפגועה.דקלה ד’ גל עד, חברתה ושותפתה לפרויקטים רבים מספרת עליה מזווית יותר אישית.
למרים צחי ז”ל הייתה עין ייחודית, שבה הצליחה לקלוט ולהעביר כל אירוע. באמצעות המצלמה היא הצליחה להביא את קולה של ההתיישבות. בזמן שבכל האתרים הוצגו תמונות עוינות ומעוותות, מרים הביאה תמונות של כאב, של חיים, של חמלה, וכך ללא מילים שימשה קול ושופר לכאב ולשמחה של רבים שקולם לא נשמע. חמושה במצלמה, בעדשות ובמטפחתה הפשוטה, נדמה שהגיע לכל מקום ובעיקר בזמן ההתנתקות, ללב של גוש קטיף. בשיחה של מנורה חזני בתוכנית האקטואליה של ערוץ טוב, שיתפה חברתה דקלה ד’ גל, עיתונאית, שחקנית ושותפתה לפרויקטים רבים על זיכרונותיה מזווית אישית.
דקלה ד’ גל עד זוכרת את הימים של ההתנתקות בהם מרים צילמה את אירועי ההתנתקות , אותם אספה לספר “קטיף- תשעה ימים באב” שדקלה זכתה לכתוב את הכתוביות שלו. היא כ”כ אהבה את ארץ ישראל וצילמה מהכאב הגדול שלה. היא הוציאה ספר נוסף “אדמה בלב אדם” אוסף תמונות שלה. דקלה מספרת כי הספר “אדמה בלב אדם”, היה כמו עוד אחד מהילדים שלה. היא הצטערה על כל תמונה שלא הכניסו לספר. “היא אמרה פעמים שהתמונות שלה חיות ומדברות בעד עצמן” אומרת חברתה דקלה גל עד בכאב. תמיד אזכור את העין הטובה שלה והאהבה שלה, שהביאו את האמת שלה. היה בה המון כאב והמון אהבה. והוסיפה, כי אפשר לראות בתמונות שלה את היופי שהיא ידעה למצוא בכל דבר, גם בטבע, גם בחיות וגם באנשים.
