הרב ישראל מאיר לאו, רבה הראשי של תל אביב-יפו, זוכר את ילדותו, מגיל חמש, במחנות בימי השואה.על הזכרונות מהמחנות והשפעתם על אמונתו החזקה באלוקים, ותחושת הנצחון שמתלווה אליה.
בתחילת השיחה, הרב לאו מספר,שההרגשה החזקה ביותר הזכורה לו מהמחנות, היא ההשפלה וחוסר היכולת לקוות להיחלץ. לא היה לו כל קשר עם העולם. גם לא למבוגרים שסביבו. התמונה הראשונה שהוא זוכר מגיל חמש, היא של יהודי עיר הולדתו, ממוינים לגברים ,נשים וילדים. כשבתווך, ראש הקהילה היהודית, שזה אביו. כשלפתע, ניגש קצין גיסטפו ועם אלה הצליף בו על גבו. הוא התעשת למרבה הפלא, בועמד מלוא קומתו והביט בגרמני. לשאלתו, הבין שהוא חטף על כך שלא גילח את זקנו. והוא, הרב לאו, כילד נכח בהשפלה הזו. בהמשך הוא מספר כיצד הצליחו להעבירו לתא טוב יותר, כאשר הציגו אותו כ”לולק”, ילד פולני. שם קיבל רגע של מבט אופטימי על החיים.
לדבריו, הקמת המדינה לא הגלידה את פצעי העבר, אך חייל עיברי ושוטר עיברי ודגל ישראל בראש התורן, ורכבת נוסעים בקו חיפה נהריה, עם שתי המילים רכבת ישראל. זהו מראה שממלא אותו בשמחה והתרגשות.
כשנשאל על אמונתו באל, ענה כי אמונה באלוקים היא הנצחון של היהודים והמשך היהדות.שמירה על היהדות, לדורי דורות, והקמת משפחה. זהו הנצחון האמיתי.
