רוחות מלחמה נושבות בגבול רוסיה-אוקראינה, והעולם כולו כמרקחה נושא עיניו אל פוטין לדעת מה יילד יום. תיאוריות שונות נפוצות לכל עבר בדבר מטרותיו של המנהיג הרוסי העליון, מה הוא רוצה? האם זה משבר רוסי פנימי של ירידה בפופולריות, שעליו ניתן לחפות על ידי יצירת אויב מחוץ? או שמא מדובר בהגנה על האינטרסים הרוסיים מפני ברית נאט”ו ההולכת ומתקרבת לגבולותיה של רוסיה? ואולי בכלל מדובר ביריבות היסטורית בין רוסיה הגדולה הרואה את אוקראינה כחלק אינטגרלי ממנה, בניגוד לעמדת הממשלה הפרו-מערבית האוקראינית שעושה מאמצים להתנתק מהתלות התרבותית רבת השנים? זה אומר בכה וזה אומר בכה ותשובה אַין.
מה ששוכחים לעשות במערב בכלל, ובישראל בפרט, זה להקשיב לפוטין עצמו. הוא, מצדו, מסביר לעמו באופן חד-משמעי מה הבעיה, וזו בעיה עתיקה ומוכרת: ארה”ב ובני בריתה, אומר פוטין, מתכוונים להשליט את התרבות הפרוגרסיבית האמריקאית על העולם כולו. אבל לנו יש תרבות משלנו, ואנחנו מתכוונים לשמור עליה בכל מחיר, גם במחיר מלחמה.
כמובן אנו צריכים לשאול מה פתאום נזכר פוטין דווקא בעת הזו להתעורר למלחמה התרבותית והכלכלית שפילגה את העולם כולו למשך כל המחצית השנייה של המאה העשרים. גם כאן, כך נראה, התשובה היא ברורה, וקל ללמוד אותה מההיסטוריה של המאבקים הגדולים ביותר שפרצו על הגלובוס.
בשביל להבין זאת טוב יותר, נחזור ברשותכם ל30 בספטמבר 1938, היום בו נאם נוויל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את נאומו המפורסם הנודע בשם “שלום בדורנו”, לאחר החתימה עם היטלר על הסכם מינכן הנודע לשמצה. צ’מברליין אמר: “חבריי היקרים. בפעם השנייה בהיסטוריה שלנו, ראש ממשלה בריטי שב מגרמניה בהביאו הסכם עם כבוד. אני מאמין שזהו שלום בדורנו. אנו מודים לכם מעומק ליבנו. שובו לביתכם ושתהיה לכם שינה ערבה”. השינה, כידוע, לא הייתה ערבה לאף אחד. פחות משנה אחר כך פרצה המלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות, והתוצאות הרות האסון ידועות לכולנו.
כאן המקום להיזכר: בריטניה של הימים ההם הייתה האימפריה העולמית השלטת, ממש כמו ארה”ב בימינו. גרמניה, לעומתה, הייתה מדינה חבולה שעדיין סחבה את פצעי מלחמת העולם הראשונה ואת הסכמי ורסאי המבישים כל כך מבחינתה. אבל הצורר הנאצי ימ”ש, לצערנו, זיהה את נקודת התורפה הגדולה של המעצמה העולמית: הנהגה חלשה ועייפה, נעדרת חזון וחסרת כל גאווה לאומית.
פוטין הוא לא היטלר. המטרות שלו לגבי יצירת סדר עולמי חדש הן ככל הנראה צנועות בהרבה, אבל הוא מנהיג מנוסה וחזק, וכמו חיית טרף מיומנת, הוא מריח את הדם ממרחק רב. הפעם, כך נראה, חוש הריח של הצייד הרוסי המפורסם לא מטעה אותו, הוא מזהה את הנשיא האמריקאי החלש ביותר שהיה פה מזה שנים רבות, והוא לא מתכוון לפספס את ההזדמנות הזו. Sleepy joe, כפי שכינה אותו קודמו בלעג, עקב ההירדמויות הרבות שלו באירועים רשמיים, הוא סך הכל ה”רק לא ביבי” האמריקאי. הוא הגיע לאן שהגיע פשוט כי לא היה שם אף אחד אחר. את התופעה הזו אנו מכירים אצלנו מקרוב, כאשר השמאל הישראלי ניסה להעמיד מנהיגים רבים שהיו ללעג ולקלס, רק בשביל שיהיה מישהו שיתמודד מול ראש הממשלה נתניהו. כשזה שוב ושוב נכשל, אגב, בסוף מצאו פתרון בדמות ראש ממשלה מהימין.
אבל מה שאצלנו משפיע ברמה המקומית, בארה”ב משפיע על העולם כולו – מאפגניסטן המדממת ועד לאוקראינה המבוהלת. ביידן מביא אתו את השילוב הנורא ביותר שהעולם יכול היה לדמיין: ערכים פרוגרסיביים, שבמסגרתם קיים נתק מוחלט בין תפיסת העולם לבין העולם הממשי, וחוסר מנהיגות שלא נראה כמותה שנות דור ודור באמריקה הגדולה. הן אמת, גם אובמה הביא אתו ערכים פרוגרסיביים, שאת המחיר עליהם אנחנו משלמים עד היום, אבל הוא היה נשיא חזק, וידע לעמוד על האינטרסים האמריקאיים מול המעצמות הגדולות.
האם אחרי הצ’מברליין האמריקאי יקום לו צ’רצ’יל חדש, שיחזיר את הסדר העולמי לכנו? אין לדעת. אבל בהחלט יש ללמוד מכך אל מה שקורה אצלנו. בין רבבות הדעות וההתנגחויות והמחלוקות עלינו תמיד לזכור: אין לנו את הפריבילגיה למנהיגים חלשים, אין לנו את המותרות של שעשוע בערכים פרוגרסיביים, כמילותיו הנוקבות של דויד גרוסמן: אין לנו ילדים למלחמות מיותרות. וכדי שהמלחמה הבאה שלנו תימנע, אנחנו צריכים מראש לנצח. ובשביל זה אנחנו צריכים תמיד להסתכל ימין ושמאל, להבין מי השכנים שלנו, וכמה חזקים אנחנו חייבים להיות כדי לא לאפשר להם אף הזדמנות כמו זו שנותן עכשיו נשיא ארה”ב לרוסיה הגדולה.
