המשכן נקרא “אהל מועד”. הרמב”ן מבאר שאוהל זה יש בו כדי חזרה לאוהל של האבות הקדושים, ששרתה שם השכינה. בהקמת אוהל מועד עם ישראל ממשיך את אוהלם של אברהם, יצחק ויעקב.
גם בקרשי המשכן, ניתן למצוא את הקשר לאבותינו. התנא, יונתן בן עוזיאל, מבאר שהקרשים של המשכן נבנו מעץ האשל שנטע אברהם אבינו. יעקב הוריד את העץ למצרים, ובזמן יציאת מצרים, משה רבנו לקח את העצים ומהם בנו את קשרי המשכן.
ויש לשאול: למה חשוב שהמשכן יהיה המשך של האבות? לשם מה זה נצרך? וכי משה לא היה יכול לקחת עצים אחרים ממצרים לצורך בניית המשכן?
נראה לי לנסות להציע, 3 תשובות בדבר.
ראשית, כל החיבור שלנו אל ה’ הוא מכוח האבות שלנו. למשה רבנו היה חשוב להבהיר, שהוא לא מתחיל תורה חדשה. הוא ממשיך את דרכם של שלושת האבות. הקשר שלנו אל ה’ לא מנותק, אלא המשך ישיר של מה שה’ הבטיח לאבות.
כשמנסים להתעלות מתוך ניתוק מהמסורת, מגיעים לעיוותים חמורים. כפי שמופיע בחטא העגל (בפרשת כי תשא). כשאנשים חושבים שהם יודעים איך לעבוד את ה’, ומתנתקים מהמסורת בקלות רבה יגיעו לחטאים החמורים ביותר.
שנית, הקשר שלנו אל ה’, האמונה שלנו נובעת מכוח המסורת. החיבור שלנו לתורה ולמצוות נובע מתוך המפגש שלנו כעם עם ה’, ומשם “קבלה הנמשכת שהיא כמראה העין” (כלשון ספר הכוזרי). משה רבנו מלמד אותנו שללא המסורת עד ימינו אלה, אין לנו את הזכות והיכולת להשרות שכינה בישראל.
שלישית, המאפיין של האבות הקדושים היה האוהל, הבית, הפנימיות.
הדרך להשראת שכינה תלויה בהתנהלות בתוך הבית. בכבוד בין בני הזוג, בכבוד בין הילדים. זו הדרך להשרות שכינה בישראל.
בניגוד לתפיסה, שהמשכן הוא בעיקר מרכז רוחני מרהיב, שכל העולם צופה עליו, ובתוכו יש כהן גדול לבוש בגדי הדר, ויש בו יוקרה וכבוד. מלמד אותנו משה, שהדרך להשרות שכינה בישראל היא כדרכם של האבות, קודם כל בתוך הבית פנימה. האדם נמדד בכבוד שלו כלפי אשתו וילדיו.
הגמרא (בבא בתרא קטז, א) כותבת: “אין קוראים אבות אלא לשלושה: אברהם, יצחק ויעקב”. וצריך להבין למה דווקא רק לשלושת האבות אנו קוראים אבותינו, ולמשה אנו קוראים משה רבנו?
נראה לענות, שהאבות לא לימדו אותנו את ההלכות, אלא הטביעו בנו את היסודות של החיים. את הדרך הארץ שקודמת לתורה. אין השראת שכינה בלי דרך ארץ, בלי הבנה שאנו בתוך הקרשים שמקשרים אותנו אל האבות, בלא ההבנה שאנו נמצאים בתוך אוהל של אבותינו ואמותינו הקדושים. רק ככה אפשר לזכות להשראת שכינה.
בתפילה שנזכה להסתופף באוהלי האבות, ומתוך כך לנזכה שתשרה עלינו שכינה.
הרב הלל מרצבך הוא רב בית הכנסת המרכזי ביד בנימין, מחבר סדרת הספרים “שירת הים” וחבר באיגוד רבני קהילות.
