הכביסה הכי מלוכלכת שיצאה בשנים האחרונות מעולמם של האליטות המשפטיות בישראל היא ללא ספק הפרשה הידועה בכינוי העגום “מין תמורת מינוי”. מה היה לנו שם? גילינו שמסדר האבירים להגנת הדמוקרטיה יכול לספק לנו חומר תסריטאי לטלנובלה לטינית רבת פרקים. בקצרה: העיתונאית הדס שטייף קיבלה מגרושתו של אפי נוה, ראש לשכת עורכי הדין דאז, את הטלפון הסלולרי הישן שלו, שהיה נעול בכספת. שטייף, במעשה המהווה לכאורה עבירה פלילית, פרצה לטלפון, ומצאה שם שיחות אינטימיות בין נוה לבין אתי כרייף, שופטת בית משפט השלום בנתניה. נוה, כך נטען, קידם את כרייף לכסא השיפוט הנכסף תמורת הטבות מיניות בוטות מזו האחרונה.
אמנם כאן הסיפור רק מתחיל. שטייף הציע למשטרה את הטלפון של נוה תמורת חסינות מפני העבירה הפלילית שלכאורה ביצעה. במהרה התיק הגיע לידיו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, אך מנדלבליט, שלו קשרים ידידותיים קרובים עם נוה, פסל עצמו מלעסוק בתיק. תחת זאת הוא העביר את העיסוק בתיק לפרקליט המדינה, שי ניצן. זה האחרון, שעל פי פרסומים רבים אינו מגדולי מעריציו של אפי נוה, עט על החומר כמוצא שלל רב. פעולותיו הנלהבות לקידום החקירה זכו לביקורת קשה מנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה, השופט בדימוס דוד רוזן.
כעת, כרייף יצאה לתקשורת עם הצד שלה בסיפור. היא התראיינה באריכות לעמרי אסנהיים בתוכנית “עובדה”, והסבירה שהשימוש שלה בקשרים האישיים (שעברו דרך חדר המיטות) עם ראש לשכת עורכי הדין בישראל, הוא מעשה שבעצם כולנו היינו עושים במקומה. הרי היא אשה מזרחית מהפריפריה, ולא בת של שופט מרחביה. אליבא דכרייף, אם כן, ככה מתקדמים היום – דרך נפוטיזם או דרך חדר המיטות. אין דרך אחרת.
הראיון המטלטל של כרייף, שהכניס אותנו לעולם הצהוב המסתתר מאחורי הגלימות השחורות של האליטה המשפטית בישראל, העלה וויכוח נוקב ברחבי הרשת. יש שמוצאים את האשמה במעשיו הפסולים של פרקליט המדינה דאז ניצן, שהשתמש בכוחו המשפטי הבלתי מרוסן כנגד יריבו אפי נוה. ויש כאלו שמפנים את הביקורת כלפי השופטת שמצאה לנכון לקדם את הקריירה שלה דרך חדר המיטות.
אמנם האמת צריכה להיאמר: הנטייה שלנו לעסוק בפרטים הקטנים, שלא נאמר העסיסיים, של פרשיות כגון זו, משכיחה מאיתנו את התמונה הכללית. והתמונה הכללית היא עגומה למדי: שופטת במדינת ישראל, כזו שבמסגרת עבודתה היא בעלת כוח בלתי נתפס הנוגע לגורלם של אנשים רבים, הגיעה לתפקידה בצורה מושחתת ומופקרת, ממש כפי שקורה במדינות המפגרות והמושחתות ביותר ברחבי הגלובוס, והיא לא ממהרת להתנצל על כך.
כרייף, אם כן, היא לא הנושא. היא רק קצה הקרחון המבצבץ לו מבעד לאוקיינוס הענק של מערכת אשר רב הנסתר בה על הגלוי. כמה מהשופטים ששולחים אנשים למאסרים ממושכים, ומכריעים בסוגיות ממוניות של מיליוני שקלים, סללו את דרכם אל כס השיפוט הנכסף בדרכים דומות לזו של כרייף? השאלה רק מתחדדת בתקופה שבה שופטים ויועמ”שים משתלטים על עוד ועוד תחומים בחיים הציבוריים, ומזמן נהפכו לשחקנים פוליטיים לכל דבר ועניין.
האצולה המשפטית, כמו תמיד, יודעת להגן על עצמה היטב. סיפורה של כרייף ממוסגר שוב ושוב כחריג וזר למערכת הקדושה, והמשתתפים בו זוכים לדמוניזציה בלתי נתפסת. בכל ביקורת על מערכת המשפט, מיד קופצות הססמאות הקבועות של השופטים בירושלים: מתקפה עלינו זו מתקפה על הדמוקרטיה, מעמדנו הוא הוא מעמד הדמוקרטיה. אמנם נראה כי מערכת המשפט הישראלית, זו שצוברת יותר ויותר כוח פוליטי ובד בבד מוותרת על ערכים בסיסיים של יושר והגינות ויצירת הליכים תקינים, בכל הנוגע להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, היא כבר מזמן לא הפתרון, אלא הבעיה הגדולה ביותר, וכדאי שנטפל בה בהקדם.
