קולות רבים נשמעים לאחרונה בקרב הישראלים לגבי הפלישה הרוסית לאוקראינה. יש שאומרים: האוקראינים טבחו בנו לאורך הדורות, מה רע שיחטפו קצת בעצמם כעת? ויש שמרגישים בדיוק ההפך: דווקא העם היהודי, שכל-כך סבל מרודנים שונים ומשונים, מרושעים כיד הדמיון, דווקא אנחנו צריכים להיות רגישים לכאב האדיר של גברים, נשים וטף שמאבדים את חייהם על לא עוול בכפם, כפי שקורה כעת באוקראינה המדממת.
את שני הצדדים קל להבין. מן הצד האחד, העם האוקראיני הוא אחד מאלה שטבח וצרר ביהודים כמעט יותר מכל עם אחר במזרח אירופה (והתחרות הייתה קשה). אחד מאבות האומה האוקראינית, הזוכה להערצה עד עצם היום הזה, הוא בוגדן חמלניצקי ימ”ש, הצורר המרושע שהיהודים זוכרים היטב מפרעות ת”ח-ת”ט. כדי להתחבר למאורעות, מספיק לקרוא מעט מעדותו של רבי נתן נטע הנובר זצ”ל, שהיה עד למאורעות. הוא מספר על היהודים:
“שנהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אימותם, וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם”
אי אפשר להישאר אדיש לעדות המצמררת הזו, על מעשי הזוועה שעברו אבותינו הקדושים. מה גם שהעם האוקראיני לא עצר שם. גם בשואה הנוראה האוקראינים קיבלו את הכובש הנאצי בחפץ לב, כמי שמשחרר אותם מעולה של רוסיה, וזיכו את הגרמנים בשיתוף פעולה אכזרי במיוחד. יהודים רבים שניצלו מהתופת ידעו לספר כי האכזריות של האוקראינים עלתה על זו של הצורר הנאצי ימ”ש עשרות מונים.
מהו הלקח החשוב ביותר של מדינת ישראל מהעימות בין רוסיה לאוקראינה?
אמנם, יש גם צד שני, והוא פועל עמוק על הלבבות. הרי בסופו של יום, הרבה מים זרמו בדנייפר מאז שאוקראינים צררו את היהודים. מאז ועד היום, אוקראינה סבלה לא מעט. לאחר מלחמת העולם השנייה היא השתעבדה לגוש הסובייטי, וגם כאשר זכתה לעצמאות, לא שחררה אותה רוסיה הגדולה לדרכה. וכעת, הלפיתה הרוסית נהפכה למהלומת קרב. והרי מי כמונו, העם היהודי, יודע כמה קשה ונורא להיות משועבדים לאימפריה גדולה ודורסנית. עברנו את מצרים, את בבל, את יון ואת רומא – אנחנו מבינים משהו באכזריות שבשעבוד. מה גם, שכאשר יהודי רואה עוולה מוסרית – הוא חייב לזעוק. לא משנה למי היא נעשית ומה ההיסטוריה שלו. כאשר משה רבנו ראה את בנות יתרו מגורשות על ידי הרועים – הוא לא שאל על ההיסטוריה של המדיינים. ברגע שהוא זיהה את העוולה המוסרית, הוא נרתם לעזרה. רבי משה כלפון הכהן מרחיק לכת וכותב כי זה מה שגרם לקב”ה לבחור במשה כגואל ישראל.
לדעתי, למרות ששני הצדדים בהחלט אפשריים וניתנים להבנה – הצד השני הוא הנכון עבורנו. הסיבה לכך היא פשוטה: צריך לנצח בכבוד. ובמאבק ההיסטורי, אם נבוא להשוות בין העם היהודי לעם האוקראיני – העם היהודי ניצח, ובגדול.
אוקראינה לא הצליחה להתרומם מאז מלחמת העולם השנייה, והיא נשארה במשך כיובל שנים מדינת חסות של הגוש הסובייטי המתפורר. גם בשלושים השנים האחרונות, כמו רוב המדינות שנולדו כתוצאה מפירוק ברית המועצות, לא הצליחה אוקראינה להתפתח למדינה בעלת איכות חיים של העולם הראשון.
ישראל, לעומת זאת, היא נס היסטורי. מהמקום הכי נמוך שאפשר היה לדמיין, מהתופת של הנאצים, מהשעבוד האירופי של יהודי אשכנז והשעבוד המוסלמי של יהודי ספרד והמזרח – הקים העם היהודי מדינה ריבונית מפוארת ומשגשגת, בעלת איכות חיים שהעם האוקראיני אפילו לא יכול להעז לחלום עליה. במרוץ ההיסטורי, אם נבוא להשוות בינינו לבין אוקראינה – הניצחון הוא חד-משמעי, אנחנו אפילו לא באותה הליגה. לכן, דווקא מתוך מציאות כזו ראוי לנו לבוא ולומר לעם האוקראיני – אנחנו כואבים את כאבכם, אתכם בסבלותיכם. למרות מה שעשיתם לנו (וכן, אנחנו שומרים על עצמנו חזקים כדי שלעולם לא תעשו זאת שוב), למרות ההיסטוריה המשותפת המפוקפקת ומלאת הדמים. למרות כל זה – אנחנו ממשיכים להיות ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. אין כאן תמימות ושכחת העבר חלילה, אנחנו מתעקשים על כך שההיסטוריה העכורה תהיה נוכחת, ושגם אתם תכירו במעשיהם הנלוזים של אבותיכם. אבל לא זה הזמן לדון בכך. כעת, כאשר חייכם נמצאים בסכנה מתמדת מדיקטטור אכזר וחסר מעצורים – לבנו אתכם.
