רעידת האדמה שאנחנו חווים מוטטה את המבנים הישנים והאבק העולה מהחורבות חונק את הריאות. קריסת האמון במערכות השלטון החשובות במדינה שמה את כולנו, מימין ומשמאל, במועקה גדולה של מי שמבין שאין לו על מי להישען במערכות הקיימות. השקר ככלי עבודה פוליטי אינו חדש, אבל לצערנו הוא התאזרח גם במקומות שבהם הממלכתיות והיושרה חייבים להיות לוז קיומם.
החברה הישראלית מתארגנת כפי הנראה לשני מחנות מרכזיים, עם תפיסות עולם מנוגדות. המחנה ה’יהודי’ המעוניין במדינה שזהותה ביהדותה, ובעבר השני המחנה ה’אזרחי’ המעוניין במדינה נטולת סממנים דתיים בולטים. יש הטוענים שזהו גם הגרעין למדינה רב-לאומית שבה ישכנו זה לצד זה קבוצות לאומיות שונות, כאשר מה שיקשור ביניהן היא האחריות האזרחית המשותפת.
המאבק הזה הוא קשה מאוד, משום שהוא מערער את יסודות הציונות; הכוח היהודי ההיסטורי שהשיב את העם הזה ארצה. אלו זמנים בחיי אומה שמשחררים את הכעסים העמוקים ביותר; אלו גם זמנים של סכנה.
את הוויכוח המר הזה נצטרך להמשיך ולנהל ובבסיסו הצורך בשכנוע. אין דרך דמוקרטית עוקפת. בסופו של יום אנחנו כולנו בעלי זכות בחירה והדרך לשינוי עוברת רק דרך שינוי עמדות.
כיוון שאין כאן מבוגר אחראי שנוכל להישען עליו, האחריות שבה לאזרחים. אנחנו מוכרחים להיכנס אל נעליו של ה’אזרח המודאג’. אין לנו ברירה אלא להתבגר, כדי שהעסק המשותף שלנו הנקרא ‘מדינת ישראל’, לא יתמוטט לכולנו על הראש. אין לנו מועד ב’ להקים מדינה.
אנחנו צריכים לדבר שוב על יושרה.
חשיפה: במד”א אוסרים להשתמש בטפסים בהם כתוב “אבא” ו”אמא” למרות קיומם
היושרה ככלי עבודה אזרחי שמאפשר את הוויכוח המר, אבל לא סוטה מכללים שהציבור שותף בכתיבתם. היושרה היא מצע של אנושיות המכירה בגבולות ההכרה שלה ושיודעת, לכן, לתת מקום להכרות אחרות ושונות. היושרה לוקחת בחשבון את הזהויות השונות המתקיימות במקביל ומבינה שהכרעת ה’אחר’ בכוחנות או במניפולציה זולה, פשוט לא מתאימה לה.
אין ספר חוקים כתוב לישרות, אבל במקורותינו הקדומים אנחנו מוצאים שאבותינו קיבלו את התואר המפתיע – ‘ישרים’. ספר בראשית עצמו נקרא לכן – “ספר הישר”. הישרות היא השפה היסודית שמאפשרת קליטה נכונה של המציאות; ללא עיוות וללא משוא פנים. ככל שאנחנו חושפים את הצד האנושי הראשוני הזה, אנחנו מוצאים שהתכונה הזו היא מה שמגדירה אותנו כבני אדם. על אברהם אבינו נאמר שהוא ישר משום ש”רצה בקיומו של העולם” וזו יכולה להיות התחלה ראשונית עבורנו – הרצון בקיום פותח את האופק לכל מגוון האנשים שחיים לידינו. יש לנו ענין בחיים ואנחנו צריכים להביע זאת קודם כל, בנתינת המקום גם למי שאינו כמונו.
באחד הספייסים המרתקים שהתקיימו בטוויטר התפתח דיון בנושא “האם ראוי לשנוא שמאלנים”. דומני שרובם של הדוברים צידד בכך שיש לחלק בין מי שבפועל נלחם במדינה ובין מי שמחזיק בדעות הפוכות מ”שלנו”. המשבר הגדול מחזיר אותנו לשאול שאלות יסוד. הוא לא יפתור את המחלוקות, אבל הוא עשוי להוליד בנו את היושרה הזו של מי שמבקש את טובת הכל ונלחם עליו.
הרב אהרון אגל-טל הוא יו”ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית, מחבר הספר “להגיד לאדם ישרו – אנושיות כמבוא לתורה”.
