היום הלכה לעולמה אישה מיוחדת במינה, הרבנית ד”ר נעמי כהן זצ”ל.
עוד דמות מופת שרובנו לא מכירים, וחבל שכך.
אני קוראת על פועלה ולימודה המפואר שהוא לכאורה מעורר השתאות: הרבנית לימדה חוג תלמוד קבוע בביתה והייתה מחלוצות קידום לימוד הגמרא לנשים.
איך זה ייתכן? אנחנו רגילים לשמוע על לימוד הגמרא לנשים כדבר אסור. מספרים לנו שהיום מאפשרים לנשים ללמוד גמרא בעקבות מאבק ארוך שנים שראשיתו בתנועה הפמיניסטית, או בעקבות תהליך שכנוע איטי שעברו הרבנים במשך הדורות.
איך ייתכן שהרבנית נעמי ששייכת לדור הנפילים הזה, אשתו של הרב שאר יישוב הכהן, כלתו של הרב הנזיר, שגדלה בבית משפחת רבנים – למדה ולימדה גמרא? הייתכן שהיה כאן מרד והתרסה?
כמובן שלא.
התשובה פשוטה. נשים למדו בכל הדורות את חלקי התורה שהתאפשר להן ללמוד. הרבנים לא מנעו מנשים ללמוד ולא אסרו זאת; להפך, הם קידמו זאת בברכה, וראו בנשים האלה נשות חיל רבות פעלים.
לא הנשים ולא הרבנים דמיינו שהזכות ללמוד תורה תגיע ממקום מתריס של מאבק על זכויות. המאבק הפמיניסטי ללימוד תורה לנשים יסודו בנרטיב פיקטיבי ומיותר, אשר מקורו בתרבות המערבית ולא בעולם הנשי-יהודי המסורתי, וכעת מסתבר שהוא גם מתהדר בהישגים לא לו.
חשוב לומר: גם הרבנית כהן לא המציאה עולם יש מאין, היא רק המשיכה ופיתחה מסורת רב-דורית של נשים משכילות שלמדו תורה בצניעות ובעוונה; ארון הספרים היהודי מלא בסיפורים על נשים צדקניות שהן גם למדניות. כך למשל, בשנים האחרונות התפרסמו בזכות למדנותן הרבנית אסנת ברזאני שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטאן לפני כ400 שנה, ופרחה ששון מבגדאד של לפני 150 שנה. שתיהן למדו ולימדו תורה, מבלי לדרוש לשנות אותה או להתפלמס איתה.
אבל בנבירה בספרי החכמים אנחנו מגלים עוד נשים רבות שהשקיעו בלימוד תורה לשמה, ולא התפרסמו. הבן איש חי, למשל, מספר על סבתו ונשות משפחתו: “מנהג הנשים בביתנו שעומדים באשמורת קודם עלות השחר ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקנתי תנצב”ה הייתה לומדת שמונה עשרה פרקי משנה” הבן איש חי מעיד כאן כיצד סבתו ע”ה הייתה מסיימת ש”ס משניות בכל חודש בבגדאד של לפני כ-150 שנה, כשהמושג פמיניזם עדיין לא הומצא.
ספריו של הבן איש חי מלאים סיפורים על נשים למדניות כאלה, וכנראה שהיה להן עוגן במציאות, מהנשים שהוא ראה סביבו ובמשפחתו.
אז למה לא כל הנשים למדו כך? כמו הגברים? למה נדמה לנו שהנשים היו זקוקות ל”מהפכה” מדומיינת כדי להכיר צורת דף גמרא?
ובכן, לא היה להן זמן. הן גידלו וטיפחו ילדים ובתים, בלי מכונת כביסה ומדיח כלים. עבודות הבית לקחו הרבה יותר זמן, ולמי נשאר פנאי ללימוד תורה? הלימוד היה אז נחלתן של מי שהנסיבות אפשרו לה – נשים עשירות, או כאלה שלא היו להן הרבה ילדים או מסיבות רבות אחרות. היה ברור לכל אישה, מה שברור לרוב הנשים המאמינות גם היום – להיות אמא, לחנך ילדים ולהחזיק משפחה בישראל לתפארת – כל זה קודם ללימוד תורה מעמיק ויסודי.
אם כן, המהפכה שהייתה נחוצה על מנת לאפשר לנשים ללמוד, היא המהפכה התעשייתית ולא המהפכה הפמיניסטית. לא הפמיניזם הוא זה שהכשיר נשים ללימוד מעמיק בדורנו, אלא שואב האבק ומכונת הכביסה. הפמיניסטיות לא העבירו את הרבנים תהליך של חינוך מחדש, והרבנים שהתירו ואף עודדו נשים ללמוד תורה כלל לא הושפעו מהמודרנה; ההלכה לא זזה ממקומה. הרמב”ם והשולחן ערוך כבר כתבו שאישה שלומדת תורה מקיימת מצווה.
הפמיניזם, אם כבר, תקע טריז בין נשים צדקניות שחשקה נפשן בתורה לבין המסורת היהודית העתיקה. כעת, כך נראה, אישה שמעוניינת ללמוד תורה ברצינות מיד נחשדת בנטיות פמיניסטיות אשר מקורן זר לתורת ישראל. נשים כמו הרבנית נעמי כהן זצ”ל סללו דרך אחרת – דרך של חיבור נשי לתורה וללימוד תורה דרך מסורת היהדות הנאמנה. פטירתה, בעיני, היא ציווי עבורנו הנשים להמשיך בדרכה ולהעמיק בה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
