את הרזומה של הבמאי יריב הורוביץ קשה לסכם במשפט. הוא ביים סדרות, קליפים, פרסומות וסרטים מוכרים וידועים בארץ ובחו״ל וזכה במלא פרסים והוקרות על עבודתו. הוא היה ראש איגוד הבמאים ומנכ״ל גלובוס גרופ ואפילו שדרן ברדיו בציפורי לילה. אני גם מכירה אותו כאחיו של הבסיסט אדם הורוביץ מלהקת נושאי המגבעת, אבל בשנים האחרונות הוא גוייס לביים דווקא את סדרת הילדים האהובה על המגזר- רצים למשנה.
בוא נתחיל מההתחלה. אתה נצר גם למשפחה דתית ממש וגם למשפחה מהצד ההפוך. נכון?
נכון. מצד אבי אנחנו הורוביץ, צאצאים של השל”ה. כמובן המשפחה היתה דתית מאוד. אבא שלי שהוא מחזאי והמומחיות שלו היא תיאטרון יהודי, אני בא ממשפחה כזאת שגם אבי למרות שהוא לא דתי הוא מאוד יהודי ועוסק כל חייו בתיאטרון יהודי ושימור תיאטרון יהודי. מצד אמי, היא הגיעה מרוסיה עם משפחה מאוד קומוניסטית, שזנחה את הדת ולא רק זה-אחותה, דודתי תמר בן עמי לא רק שהיתה קומוניסטית היא גם היתה בת זוגו של מחמוד דרוויש המשורר הלאומי הפלסטיני. כשאני שאלתי את סבא שלי למה הוא עזב את הדת הוא סיפר לי את הסיפור של המשפחה שבעקבותיו הוא החליט לעזוב את הדת-השואה. זה לא סיפור חדש או יוצא דופן, אבל אצלנו במשפחה זה היה מאוד חריף כי סבי עלה לארץ בתור ציוני בשנת 1929, בעקבות אנטישמיות שהיתה שם למרות שאביו לא רצה שהוא יעלה. סבי עלה לארץ כמרד, ובשנת ’39 הוא כבר עבד עם הבריטים והצליח להשיג סרטיפיקטים ונסע באונייה חזרה ללבוב. הוא ניסה לשכנע את אביו ואמו לבוא לישראל. הם כמובן התייעצו עם הרב והרב אמר לא לעלות, אי אפשר לקדם את הגאולה. הוא ניסה לשכנע אותם ובסוף הוא חזר לארץ בידיים ריקות. כשהוא הבין שהם נספו הוא ניתק את העניין הרבני, של ההקשבה לרבנים.
היו סממנים של יהדות בבית?
שום דבר. ולי זה הפריע, אגב. אני רציתי ללכת לבית כנסת, כי החברים הלכו לבית כנסת.
מצד אחד אתה עושה את ‘נעלמים’ שזו סדרת נוער מאוד מצליחה, ומצד שני אתה עושה את ‘רצים למשנה’, שזה אולי הסדרה היחידה שיש למגזר שהיא באמת סדרה והיא מקשרת לימוד לעלילה. איך הגעת לזה?
הביאו אותי אחרי העונה הראשונה כי אני חושב ששאלו את עצמם איך אנחנו מחברים את הילדים יותר חזק למסך? ואז עמית ליאור המליץ עלי, הוא אמר תראו הוא יודע לעשות נוער טוב. תביאו אותו. ואני נורא שמחתי, זה הדליק אותי כי אני באותו זמן היתה לי חברותא ולמדתי משנה. ולמדתי גם בבא מציעא וזה נורא מצא חן בעיני. גם הרב רימון הוא איש מרתק.
הכרת אותו לפני?
לא, תוך כדי עבודה פגשתי אותו ודיברנו והיה בזה תוכן. הרבה פעמים אתה שואל את עצמך-אני משקיע את כל כולי בלמכור. זה תכלית חיי?
זאת אומרת היה חשוב לך המהות של הדבר? זה חיבר אותך לאיזה סוג של שליחות?
מצא חן בעיני שבניגוד לסדרות נוער אחרות פה אני לוקח כלים של לייצר דרמה ועניין במסך, אבל לא רק לשם הצפייה והרייטינג.
איזה התמודדות היתה לך במעבר הזה? המגזר בכל זאת לפעמים פחות מקצועי.
תראי בוודאי שההפקות הן הרבה יותר דלות. אין תקציב, אז אתה צריך להתמודד ולעבוד בתנאים קשים, וזה היה בסדר גמור. בסןף אנחנו מספרי סיפורים, וסיפור אפשר לספר גם סביב המדורה ואפשר גם לספר בשוט אחד.
אתה עשית גם סרטים עם טרנטינו שזה תקציבי ענק, ומצד שני את רצים למשנה שזה פחות…
אבל סיפור זה סיפור. וגם קוונטין טרנטינו מספר איך הוא עשה את הסרט הראשון שלו ב10 אצבעות. וזה הקסם. ההתמודדות הגדולה ב’רצים למשנה’ היתה איך לשזור גם עלילה שתעניין ויש בה מתח ותעניין את הילדים, עם הלימוד. זה הקושי הגדול. שהלימוד עצמו מביא אותם למקום שבו הם יכולים לפתור את העלילה. שיהיה מקשה אחת. ובעיקר שיקבלו את המוסר מאחורה. כי בסופו של דבר זה דבר טוב. אם אתה לומד מה זה נזיקין ואם אתה לומד מה זה קניין ומה נכון ולא נכון לעשות, זה דבר טוב.
צפו בראיון המלא
