איך בחרו את בצלאל
בפרשתנו התורה מתארת בפנינו, בביטויים עשירים, את דמותו המיוחדת וכישרונותיו הגדולים של בצלאל בן אורי: “וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת… בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת”.
ראוי לעמוד על כך, שלמרות הכישרונות האובייקטיביים שהיו לבצלאל בן אורי, המינוי שלו לא נעשה רק בשל כישרונותיו. מינויו של בצלאל היה תהליך שכלל מספר מבחנים. בפסוקי התורה מפורש שעצם הבחירה בבצלאל נעשתה על ידי הקב”ה. בפרשת כי-תשא נאמר “רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה” (שמות לא, ב), וכן בפרשתנו “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה” (שם לה, ל). חז”ל עומדים על כך שמשה רבנו אומר לבני ישראל “ראו קרא ה'” ושואלים מה הצורך במילה “ראו”? מכאן מסיקים חז”ל שחוץ מהבחירה האלוקית בבצלאל היה צורך בהסכמת הציבור: “אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל” (ברכות נה, א).
אנו רואים שבחירתו של בצלאל כללה גם את ה”צד” של הקב”ה וגם את הסכמת הציבור. זאת אומרת, ש”ניצוח” על מלאכת המשכן היא סוג של הנהגה בעלת משמעות ציבורית ולכן לא די לבחור בבעל הכישרונות הגדולים ביותר ולא די ברצון ה’ בדמות המסוימת – אלא יש צורך גם בהסכמת הציבור.
דברי חז”ל אלו לגבי בחירת בצלאל היוו פתח להלכות רבות הנוגעות לחיי הציבור.
רב נתמנה על ידי המלך
בתשובות חתם-סופר (ח”ה חו”מ סי’ יט) דן לגבי רב שנתמנה על ידי המלך, ללא הסכמת הציבור: “הרב הזה, ואם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלא כה אמרו במס’ ברכות, נ”ה ע”א: א”ר יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור, אא”כ נמלכין בציבור… מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, צוה עליה עליהם הקדוש ברוך הוא ע”י שלוחו הנאמן משה רבנו ע”ה. ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם. ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?”.
יתר על כן, החתם-סופר מחייב את הרב לומר למלך שהוא איננו מעוניין להתמנות: “…שהדיין מחוייב להודיע להשררה (=למלך), שאין רצונו לקבל על עצמו התמניות זה שלא ברצון הקהלה… אך אם לא הודיעהו הדיין להשר כך, ומכ”ש אם הוא השתדל לעצמו הממשלה – הרי הוא אדם שאינו הגון, ומצוה להודיע להשר שהדיין זה עושה שלא כהוגן. ולא ישב על כסא ישראל, ולא ידרוך בארמותינו”.
חזן שעלה להתפלל לא הסכמת כל הציבור
יש לציין שביחס למינוי שליח-ציבור, המגיש את תפילות הציבור בפני הבורא – העניין חמור יותר. בדרך כלל ההלכה היא שהציבור צריך לשבת יחד ולקבוע על פי הרוב (עי’ משנ”ב נג סקנ”ג). במקרה שהש”ץ לקח לעצמו את השררה בכח פסק הרמ”א (או”ח נג, כב): “וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו”.
אך מה הדין שבנוסף לרצון הרוב היתה התערבות שלטונית “חיצונית” שיצרה לחץ על המיעוט? רבנו מרדכי ב”ר הלל, מגדולי הראשונים, הביא תשובה בשם הקדמונים ביחס למקרה כזה: “… שהשיב רבינו מאיר על החזן שהיו רוב הצבור חפצים בו ומקצת לא נתרצו, ונעשה על פי השר שביקש הממאנים להתרצות – לא טוב עשית להמנות על פי השר ובארצינו היו מקפידין על דבר זה”.
רבי מרדכי ב”ר הלל הביא אף מעשה בימי הראבי”ה שהיה שחזן אחד שנתמנה על ידי הציבור – קיבל גושפנקא למינויו על ידי ההגמון הגוי:
“… וגרם שהגמון שלח אחריו ולקח מצנפת שעל ראשו ונתן עליו ואמר ‘הילך החזנות’ וכעס (הראבי”ה) מיד אף כנגד ההגמון. ואמר: ‘אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראנו’…”.
מעשה זה הביא לפסק השולחן ערוך (או”ח נג, כא): “אין למנות ש”צ ע”פ השר אף על פי שרוב הצבור חפצים בו”. עבודת התפילה היא מפגש שלנו, כציבור, עם הקב”ה. בשעה שיש איזו דמות שלא שייכת למעגל הפנימי הקדוש הזה ומתערבת אפילו בהחלטות המוסכמות על הרוב- יש בדבר חילול ה’ ופגימה בעבודת הקודש.
