ערך החיים הוא ערך עליון בתורת ישראל. כאשר ישנה התנגשות בין ערך החיים של יהודי למצווה מהתורה, אפילו מצות ‘שבת’ החמורה, אנו נעדיף לשמור על החיים ונוותר על המצווה (מלבד שלוש: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים). חז”ל דרשו זאת מהפסוק “ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, “וחי בהם, ולא שימות בהם” (יומא פה:). יש לכך שני טעמים מרכזיים: א’ – ‘טעם תועלתי’, מוטב שיעבור על מצווה פעם אחת ויציל את חייו על מנת שיוכל להמשיך ולקיים אותה פעמים רבות. ב’ – ‘טעם מהותי’, ערך החיים בעצמו כה יקר בעיני ה’ עד שהוא קודם לשאר המצוות.
למעשה, הטעם השני, המהותי, הוא העיקרי, ולכן גם אם ברור שאותו אדם שנמצא בסכנה לא יוכל לקיים מצווה זו פעמים נוספות, אנו נעבור עליה בכדי להאריך את חייו אפילו לפרק זמן קצר נוסף.
אדם הרואה את חברו שרוי בסכנת חיים הוא מחויב להושיט לו עזרה, שנאמר “לא תעמוד על דם רעך” (סנהדרין עג). כל כך חשובה נפש אחת מישראל עד שאמרו חז”ל שכל העוצם עיניו ונמנע מלהושיט עזרה לחברו השרוי בסכנה, ומת, נחשב כאילו איבד עולם מלא, ואם השתדל בהצלתו והשאירו בחיים נחשב כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז).
אמנם נשאלת השאלה מה עלינו לעשות כאשר בפעולת ההצלה נשקפת סכנה ממשית לחייו של המציל? חייו של מי קודמים?
על התשובה לשאלה זו נחלקו תנאים, ונפסקה ההלכה כר’ עקיבא (ב”מ סב) “וחי אחיך עמך” “חייך קודמים לחיי חברך”! והם דוחים את מצות “לא תעמוד על דם רעך”.
ולכאורה הפסיקה של ר’ עקיבא מתמיהה, הרי הוא התנא שלימד אותנו ש”ואהבת לרעך כמוך” הוא “כלל גדול בתורה”, ולכאורה אם אני אוהב את רעי כמו שאני אוהב את עצמי אזי ערך חייו צריך להיות שווה בעיני לערך חיי?
אלא שר’ עקיבא מלמד אותנו יסוד גדול: כמה שנאהב זה את זה עלינו תמיד לזכור שחיינו אינם שלנו, הם פיקדון מהבורא ברוך הוא, ואין לנו רשות לנהוג בהם כרצוננו, ולאבדם על פי בחירתנו. נטילת החיים היא אך ורק בסמכותו של מי שנפח בנו אותם והוא ורק הוא רשאי ליטלם ממנו כרצונו. אכן מצות “ואהבת לרעך כמוך” היא כלל גדול, אך ניתן לקיימה אך ורק במסגרת רגשות ופעולות הגוף, שקיבלנו רשות להשתמש בהם.
כאשר ההצלה דורשת סיכון קטן בלבד, אנו מחויבים להסתכן למען הצלת חברנו. ואם הסיכון גדול, אך עדיין רוב הסיכויים שנצליח בהצלתו ולא נקפח את חיינו, נחלקו הפוסקים האם אנו מחויבים לנסות להציל: או שאיננו מחויבים אך מצוה עלינו לנסות, או שאסור לנו להסתכן. אכן, אם הסכנה רבה עד שרוב הסיכויים שימות המציל בהצלה זו, או אפילו הסיכויים שקולים, אסור לנו לסכן את עצמנו אפילו יש ביכולתנו להציל את חברו, כיון שחיינו קודמים לחיי חברנו.
במלחמה הכללים משתנים, שהרי עצם המלחמה היא כניסה לסכנה, ולכן במלחמה מותר לנו להסתכן למען הצלת עם ישראל. כל שכן כאשר המלחמה על ארץ ישראל, מותר לסכן את נפשנו למען כיבוש הארץ.
אמנם יהודי שנמצא במדינה זרה, בשעת מלחמה, ישנן שתי סברות שמתירות לו להסתכן (ברמה מסוימת) למען הצלת תושבי המקום הדרים עימו בשלום, ולהצילם:
א’ – איבה, אם הוא לא יושיט להם עזרה גם הם לא יושיטו לו עזרה, ויסתכן עוד יותר.
ב’ – משום פרנסה, מותר לאדם ליטול סיכון מסוים למען פרנסתו, וסביבתו לרוב היא חלק ממקור פרנסתו.
ג’- הצלת התושבים באופן עקיף מצילה גם את אחיו היהודים שנמצאים בארצו.
כמובן כאשר יש לו הזדמנות לעלות לארץ הקודש זוהי ההצלה המובחרת ביותר.
הרב עומר יוסף הוא חוקר בכיר בכולל דיינות ענב והמכון “רזי המשפט” בישוב ענב שבשומרון.
