אברהם סנדק מספר על התחושות הקשות המלוות את המשפחה לאחר סגירת התיק בעניינם של השוטרים שהיו מעורבים במותו של אהוביה. “כואב לנו שמנדלבליט אפילו לא שמע את הטענות שלנו”, אומר סנדק, ומספר על הגרסה השונה לחלוטין של האירועים שמכירה המשפחה מחקירת האירועים ומעדויות שהתקבלו מהאירוע בזמן אמת. סנדק מסביר את הסיבה להמשך המאבק: “אם היינו קוברים את עצמנו בתוך הבית היה נשאר כתם על עם ישראל, ברגע שאנחנו קוראים לצדק, זה כבר תיקון למערכת החוק”
כשנשאל סנדק על היחס של הממסד הדתי לנוער הגבעות, הוא עונה תשובה מפתיעה: “אהוביה הוא קודם כל בן אדם, לא נוער גבעות”. אברהם מספר על האהבה והתמיכה הגדולה שקיבלה המשפחה מכל קצוות העם, מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, ואף מכל קצוות הקשת הפוליטית.
לבסוף, מסיים סנדק בקריאה אופטימית, כזו המנתצת את הסטיגמות על המתיישבים ועל אנשי הגבעות: “אני נגד כל אלימות מכל סוג שהוא”, אומר סנדק, ומדגיש את חתירתו לצדק ואמת בדרך הוגנת וישרה.
