ב-28 ליוני 1914 ירה גברילו פרינציפ הבוסני שני כדורים מאקדחו המיושן, האחד נטל את חייו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, והשני נטל את חייו של אשתו, סופיה. האירוע הזה לא היה יותר מאנקדוטה שולית מעולמם של חובבי ההיסטוריה, לולא תוצאותיו הטראגיות – פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
כמובן, לא יתכן שאירוע רצח בודד, חשוב ככל שיהיה, יגרור מלחמת אימים ומרחץ דמים כפי שהעולם לא ידע כמותו. האירוע הבודד הזה הוא אינו אלא מיקרוקוסמוס של מערכת רחבה בהרבה עם כוחות אדירים בעלי אינטרסים מנוגדים.
כך גם המקרה של משפט נתניהו. אין מדובר בנאשם בנימין נתניהו המגן על חפותו בפני מערכת החוק הישראלית. לא רק בגלל העובדה שהאזרח נתניהו הוא גם ראש הממשלה לשעבר, והמנהיג הישראלי הבולט ביותר בדורנו, אלא בעיקר בגלל העובדה שמשפט נתניהו מהווה את קו פרשת המים ביחסים בין מערכת המשפט לציבור הישראלי.
בימים עברו, טרם ההפיכה המשפטית של אהרן ברק, הדימוי של מערכת המשפט הישראלית היה של מנגנון אובייקטיבי השואף לצדק. השופטים שהיו בירושלים עסקו בעיקר במלאכת המשפט היבשה והמקצועית, וידעו היטב להבחין בין שאלות משפטיות לשאלות נורמטיביות או פוליטיות. אמנם, עם שקיעתו הממושכת של השמאל הישראלי, היה על האליטות של השמאל למצוא מנגנוני שליטה והשפעה חלופיים. המרכזי שבהם היה מערכת המשפט הישראלית, והיה להם כוכב משפטי בסדר גודל בינלאומי: נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.
ההפיכה המשפטית של ברק הלכה וחלחלה לכל אורך השרשרת המשפטית, משופטי בג”ץ ועד אחרון המתמחים בפרקליטות. בשלב מסוים הבינו אנשי המשפט שבשביל להשפיע על החברה הישראלית לא חייבים לשבת על כס השיפוט. אם השופטים יכולים לבטל חוקים ותקנות, לבקר מדיניות אידיאולוגית של נבחרי ציבור, ובעצם לעשות ככל העולה על נפשם תחת אצטלה משפטית מפולפלת, הרי שגם הפרקליטות והיועמ”שים מסוגלים לכך. לפתע הייעוץ המשפטי לא מוכן להגן על עמדות ממשלה ומשפטנים במחי יד מבטלים החלטות של דרך מדיני. החזון של ברק התקיים במלואו: “מלוא כל הארץ משפט”.
ברגע שהמשפטנים הפכו לכוח פוליטי, היה זה רק עניין של זמן עד ההתנגשות עם המערכת המדינית. הבעיה של ביצוע מדיניות שמאל דרך מערכת המשפט היא פשוטה: בעוד שהממשלה היא גוף נבחר ודמוקרטי, הרי שהם מעולם לא נבחרו לתפקידם על ידי הציבור, וממילא הלגיטימציה שלהם מוטלת בספק. הפתרון האפשרי, אם כן, הוא אחד: להשפיע על תהליך הבחירה הדמוקרטית. כך אנו מוצאים את עצמנו כבר למעלה מעשרים שנים עם ראשי ממשלות שמתמודדים עם חקירות פליליות וכתבי אישום.
אמנם מקרה נתניהו עלה על כולם. נתניהו שלט זמן רב מדי, אהבת הציבור אליו היא בממדים עצומים, ובכוח שהוא צבר – הוא היווה איום של ממש על הכוח הפוליטי של מעמד האצילות המשפטי. במקרה של נתניהו מערכת המשפט התעוררה רגע אחד מאוחר מדי, ולראשונה חשפה בפני הציבור את פניה המכוערות, מלאות התככים והמזימות, רחוקות מכל עניין משפטי.
משפט נתניהו, יודע כל ילד בישראל, הוא הכל מלבד השאלה המשפטית האם ראש הממשלה עבר על עבירות שוחד והפרת אמונים. משפט נתניהו הוא השאלה מי הריבון: פשוטי העם הנוהרים לקלפיות אחת לאיזה זמן, או ארכי-דוכסות משפטית השולטת מכוח חוכמתה ונאורותה הברורה מאליה.
ולכן, במשפט נתניהו אל לנו לשאול מה דעתנו האישית על האדם בנימין נתניהו ועל מעשיו השונים. עם אלו נצטרך להתמודד, בגבורה, ותוך חשבון נפש משמעותי, אחרי משפט נתניהו. כעת עלינו להחליט מיהו הריבון שאנחנו מייחלים לו לטובת הציבור הישראלי.
