על סיפו של המשבר באוקראינה מתלבטת ישראל במי לצדד וכיצד לשמור על האינטרסים של מול ארה”ב וגם מול רוסיה, במקביל. יורם אטינגר שכיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארה”ב, משוכנע כי גם אם ישראל לא תצטרף באופן מוחלט לסנקציות של ארה”ב על רוסיה, הדבר לא יפגע ביחסים הארוכים והטובים עם ידידתנו הטובה.
“היחסים בין ישראל לארה”ב מושתתים על איומים משותפים, על אינטרסים משותפים שחורגים בהרבה מהסוגיה האוקראינית”, מזכיר אטינגר, “ולכן אני לא סבור שהתנהלות ישראל בסוגיה זו משפיעה כהוא זה על מערכת יחסים שיש בה מצד אחד לחצים בלתי פוסקים של כל הנושאים להוציא אחד, טראמפ, כולם לחצו על ישראל ובמקביל אותם נשיאים לא יכלו להתעלם ממציאות המזרח התיכון במסגרתה ישראל היא מכפלה של העוצמה של ארה”ב במזרח התיכון”.
לשאלה האם ישראל יכולה לצדד דווקא בצד הרוסי ולא האמריקני משיב אטינגר: “ישראל יכולה, אבל היא תצטרך לחשוב היטב האם כדאי לה לסכן את מערכת היחסים שאין לה אח ורע בעולם כולו, מערכת יחסים שמושתת על יסודות היסטוריים, דתיים ותרבותיים. יש שני היבטים לאינטרס הישראלי. יש את היחסים עם ארה”ב שמשפיעים על יחסינו עם כל מדינה בעולם. במקביל הקשר האמריקני- ישראלי חורג בהרבה מהסוגיה האוקראינית. גם אם יש אי הסכמה זה לא בהכרח יביא להרס היחסים עם האמריקאים”.
עם זאת, מדגיש אטינגר יש להבדיל את ההתנהלות של ממשלת ישראל ביחס לאוקראינה מזו ביחס לגרעין האיראני: “בסוגיה האוקראינית, להבדיל מהסוגיה האיראנית, לעניות דעתי על ישראל לתאם עם ארה”ב כל צעד שהיא עושה בסוגיה האוקראינית שהיא לא קיומית לישראל. בסוגיה האיראנית, אוי לישראל אם תחשוב שעליה לתאם כל צעד עם ארה”ב או עם מדינה אחרת”.
למה כל כך ברור שארה”ב לא תתערב בצורה צבאית בסוגיה האוקראינית?
“זה כל כך ברור בגלל אופיו של הבית הלבן ותפיסת עולמו, שחוזר ומדגיש בכל נושא שהוא לא רוצה להשתמש באופציה צבאית ומעדיף דיפלומטיה. הוא לא אומר את זה רק כדי לסבר את האוזן אלא הוא מתכוון לכך. בסוגיה האוקראינית בפרט, האמריקנים לא מעריכים שמלחמה עבור אוקראינה תשרת את האינטרסים שלהם. הם גם סבורים בצדק או שלא, שסנקציות כלכליות חריפות תהיינה יותר יעילות מהאפשרות הצבאית”.
המגמה הבדלנית של ארה”ב והסירוב שלה להתערב במלחמות שקורות על פני הגלובוס לא החלו בתקופתו של הנשיא הנוכחי ביידן. לדעתו של אטינגר ארה”ב מפספסת במדיניות הזו נקודה חשובה. “המגמה של צמצום הנוכחות התחילה בתקופת קלינטון, התגברה בתקופת אובמה והתגברה עוד יותר בתקופת טראמפ. זו תפיסת עולם בדלנית שמתעלמת מהמציאות. יש אשליה של מספר לא מבוטל של אמריקנים שהם יכולים להתנתק מהעולם. מה שהם לא מבינים הוא שארה”ב לא התנתקה מהטרור האיסלאמי כשברחה מאפגיניסטן. הטרור האיסלאמי נחוש לממש את החזון שלו הוא הכנעת ארה”ב באמצעי שלום או מלחמה. כשאתה בורח מאפגינסטן אתה מקרב את הטרור האיסלמי לניו- יורק, לוס אנג’לס מיאמי, דאלאס ויוסטון”.
בנושא הסוגיה האיראנית והסכם וינה, אטינגר סבור כי ישראל טועה כשהיא מרכזת את עיקר מאמצי השיח והשכנוע בבית הלבן בלבד, במקום בגבעת הקפיטול: “הממשלה שוגה באופן החריף ביותר בזה שהיא סבורה שבר השיח הבלעדי שלה הוא הנשיא ומזכיר המדינה. זו שגיאה חמורה. זו סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית ופגיעה באינטרס הישראלי. יש בר שיח אפקטיבי יותר בדמותם של בית הנבחרים והסנאט, שהם לפי החוקה האמריקאית ואין ספור תקדימים בעלי עוצמה שקולה לזו של הנשיא, בנושאי פנים, חוץ ובטחון”.
“ישראל צריכה אתמול היום ומחר”, אומר אטינגר בחריפות, “לקיים דו שיח שיטתי אינטנסיבי רצוף עם האנשים הבולטים בבית הנבחרים והסנאט. העובדה שישראל מסתייגת בצדק מכל הסכם עם מדינה פורעת חוק כמו איראן היא נכונה, אבל צריך להבהיר אותה בבית הנבחרים והסנאט כי שמה יש סיכוי לשנות את עמדתם. הסיכוי לשנות את עמדת הנשיא הוא אפס”.
