מאת: דידי שור
הציוץ של שר הביטחון עמר בר לב הקפיץ את כל הימין מרוב כעס, בצדק. שר הביטחון של מדינת היהודים, אחרי שנה של פרעות חסרות תקדים מצד הערבים נגד היהודים, מתבטא כמו אנטישמי מצוי והופך את היוצרות. מבחינתו, הבעיה היא היהודים שמעזים, ובכן, לחיות בארץ יהודה, והפתרון הוא חיזוק הרשות הפלסטינית, אותו גוף שמממן מחבלים.
שורשיה של תופעה מצערת זו מלווים אותנו מאז ראשית תהליך החילון בעם היהודי. האחוס”ל המצוי (ראשי התיבות של השבט הלבן הישראלי, אשכנזי חילוני וותיק סוציאליסט ו- היה פעם- לאומי), הינו בנה הרוחני של אימא אירופה של המאה התשע עשרה, והוא מנסה תמיד לרצות אותה. אם זה ברעיונות של התנצרות המונית, או עליה לארץ כחלק מ”פתרון בעיית היהודים” שמציקים לאירופאים בעין בעצם קיומם. הוא יודע שאמא אירופה הזו אנטישמית ושונאת אותו, אבל כשהוא רואה את החרדים הוא מבין את הנאצים (ציטוט מיגאל תומרקין חתן פרס ישראל לאמנות). הוא מזדהה עם השנאה שלה לאחיו היהודים. הוא סבור שהתנערות מהאוסט יודען עם הפאות הארוכות, או הווסט- בנק- יודען עם הגוזמבות, תגרום לאמא אירופה וגרורותיה בארה”ב לאהוב אותו.
כי הוא לא כמוהם. הוא היהודי החדש, לא יקה פוץ כמו ניצולי שואה עלובים שהלכו כצאן לטבח, לא פסיבי כמו חרדים מפולניה, לא משיחי והזוי כמו מתנחלים עם עוזי ודובון. הוא, לא, כמוהם. הם, לא חלק מהעם שלו. הם יבלת שהוא צריך להילחם בה כדי להיות חלק מאירופה. הוא ימסור אותם לתליין הבריטי בסזון, הוא יירה בהם בעצמו באלטלנה עם ק”נ תירוצים לטהר את הרצח, והוא לא מתחרט. אף פעם. הוא צודק וזהו, בניגוד אלינו הימנים, הוא לא מחפש להסביר את האלימות הממסדית שהוא מפעיל. הוא לא חושב שיש דבר כזה אחווה בין אחים או ערבות הדדית שהוא מחויב אליה מעצם היותו יהודי.
בכל הדיבורים של ערב ההתנתקות לא עלתה השאלה “למה”, או “באיזו זכות”, אלא רק “איך” נפנה את המתנחלים תת אדם חסרי זכויות הללו סוף כל סוף. זו הייתה הבשלה של שנות הסתה ושנאה ארוכות, המלוות בתודעה ההיסטורית של האחוס”ל שצריך להכות באחיו כדי למצוא חן בעיני אימא אירופה. זוכרים את השטות שהם אמרו באולפנים ערב ההתנתקות?
“אם נסיים את הכיבוש ויהיה לנו גבול שמוסכם על הקהילה הבינלאומית (טוב, לא ממש בינלאומית, אלא שם קוד לאותה אמא אירופה, הרי דעתו של ראש ממשלת הודו לא מעניינת), תהיה לנו לגיטימציה לתקוף אותם בחזרה”.
אבל הלגיטימציה מאמא אירופה האנטישמית לעולם לא תגיע, ובניה הרוחניים בארץ ישראל הממומנים על ידה בסכומי עתק, כותבים במרץ תביעות על פשעי מלחמה עוד לפני שחיילינו נכנסים לעזה. מראש אין לגיטימציה. לעולם לא תהיה לגיטימציה ליהודי גאה נושא נשק שאינו רוצה להיות קרבן.
“היהודים ביפו ועכו יכולים לחכות עם התלונות הקטנוניות שלהם על שריפת רכבים ומלונות”
החוצפה הצברית שהובילה את ראשית הציונות לאימוני נשק ולהקמת מדינה באמצעות רובים, היתה רוח חולפת, שגם היא נבעה, לא מגאווה יהודית ואהבת העם, אלא מחיקוי של רוח הלאומיות ההרואית- צבאית שהייתה אז האופנה באירופה. כאשר התחלפה האופנה במערב מקצינים להיפים, בתל אביב איבדו את החשק להגן על קרית שמונה. כשילדי הפרחים מאסו במלחמת ויאטנם, ובצדק, עמר בר לב ניסה לעשות חיקוי עלוב שלהם כאן, מנותק מהנסיבות, מנותק מההקשר, מהמרחב המזרח תיכוני ומצרכי עם ישראל, והקים את ארגון הפנטזיה “שלום עכשיו”. ארגון שראשיתו בניתוק פנטזיונרי הסוחף אנשים נאיביים לחזון בלתי אפשרי, ואחריתו כיום כארגון שנאה המארגן סכסוכי אדמה והריסות בתי יהודים, אבל רק יהודים מהסוג הנחות, הבעייתי, ה”אוסט יודען” הלא מנומסים הללו שצריך להתנצל על קיומם בפני תת מזכירת משרד החוץ האמריקני. הוא מבטיח לטפל בהם. את כל הקצינים הוא שולח מיד ליודנראט של ימ”ר ש”י. היהודים ביפו ועכו יכולים לחכות עם התלונות הקטנוניות שלהם על שריפת רכבים ומלונות, ומשפחת ההרוג בלוד שישבו בשקט. הרובים של היהודי היפה מופנים כרגע לחיסול האיום האמיתי, הנזק התדמיתי, אלו שאמא אירופה לא אוהבת, המתנחלים.
הימין חדור תודעה לאומית ואהבת אחים פשוטה, לפיה גם אח טועה הוא אח, וכולנו פועלים למען העם כולו. כשגלעד שליט היה שבוי בעזה, שמו נכתב לתפילות על כל לוח כיתה של ילדים דתיים באשר הם. כי לא משנה מאיזו משפחה ושבט הוא, אחינו הוא. אבל כשנחטפו שלושת הנערים, ומלאה הארץ טוקבקים וכתבות על חוסר האחריות של המתנחלים שנוסעים בטרמפים.
חונכנו לאהוב כל יהודי גם מהסוג השמאלני. אבל כשרואים פעם אחר פעם מיצגי שנאה כאלו כלפינו, נשבר לנו.
אולי באביב גפן ננוחם.
